תוחלף הדיאטה לאלתר 

תוחלף הדיאטה לאלתר
שפת הדיאטה קובעת לנו מה לאכול, כמה ומתי, סופרת קלוריות ושוקלת הצלחה או כישלון בקילוגרמים. האם זו הדרך אל האושר?

לא חולף שבוע מבלי שיאמרו לנו מה לאכול ומה לא. לא חולף שבוע מבלי שידברו איתנו על כמה אנחנו צריכים לשקול או יספרו לנו על אחת המגפות העולמיות הגדולות, מגפת ההשמנה. כולם מכריזים על גיוס למלחמה אבל היא - ההשמנה, כאילו מחככת ידיים בציניות ורק הולכת ומעצימה.
אולי טבענו קצת בתוך ים המיתוסים והאמיתות השגורים בפינו, ויכול להיות שהאמת מאחורי "מגפת ההשמנה" היא קצת שונה מזו שגדלנו עליה. הרי ברור לכולנו, שמשהו כאן לא בדיוק עובד. "כלי הנשק" בהם בחרנו להשתמש, הדיאטות, זה מכבר הפכו עבור רובנו מורשת של כישלון. כבר ב-1950 אמר ד"ר אלברט סטונקרד, מחלוצי המחקר בתחום ההרזיה, כי: "רוב האנשים המתחילים תוכנית להורדת משקל אינם מסיימים אותה. רוב אלו שכן מסיימים אותה אינם מרזים, ורוב האנשים שכן מרזים אינם מצליחים לשמור על כך". למעלה מחמישים שנה חלפו, ודבר לא השתנה.
גם השימוש במונח "שינוי אורח חיים", המוכר לנו את אותה הדיאטה רק בתחפושת מהודרת יותר, לא באמת עוזר לנו להרגיש טוב יותר עם הגוף שלנו. אנחנו עדיין אוכלים הרבה מדי ופעילים פחות מדי, ובעיקר - משמינים.
שנים אנחנו מחונכים לתפוס את מושגי הבריאות והכושר הגופני (fitness) במונחים של שחור (שמן - לא בכושר - לא בריא) ולבן (רזה - בכושר - בריא). אך גם מיתוס זה הולך ומתפוגג בשנים האחרונות, כאשר יותר ויותר מחקרים מראים שכושר גופני טוב חשוב לאין ערוך מאשר ממשקל גופנו. יש יותר ויותר עדויות לכך שלא בהכרח משקל גופנו הוא הבעיה, אלא דווקא המזון שאנחנו אוכלים וחוסר הפעילות הגופנית. עוד אנחנו יודעים שיש הרבה אנשים שעבורם "עודף משקל" הוא דווקא המשקל הטבעי שלהם, והניסיון לכבוש את הרזון החברתי גובה מהם מחירים ביולוגיים ונפשיים כואבים ופוגעים.
ואל תטעו. אין בדברי כדי לתת לגיטימציה להשמנה אבל גם לא דה לגיטימציה.
האם הרזיה היא תולדה של כוח רצון ולפיכך ההשמנה היא תולדה של בחירה? לא. עבור רובנו היא פשוט תולדה של גנטיקה המועצמת על ידי גורמים סביבתיים. והדיאטה? היא, מעצם קיומה, נועדה שישברו אותה. כל מי שעשה אי פעם דיאטה, ויש מעטים שלא עשו, יודע זאת. הבעיה היא שחוויית הכישלון ותחושות האשמה המונחים בבסיסה רק מעצימים את התקפי הזלילה ואובדן השליטה שלנו על האכילה. תעשיית הדיאטה מוכרת לנו את תחושת האשם היות שהיא משרתת מחד את האינטרסים הכלכליים שלה ומאידך את התלות שלנו במוצריה.
אז מה כן? ננסה להיפרד משפת הדיאטה, הקובעת לנו מה לאכול, כמה ומתי, הסופרת קלוריות ושוקלת הצלחה או כישלון בקילוגרמים על סקאלת משקל. ננסה להתנתק מחוקי המותר ואסור, המגבילים אותנו, קובעים לנו ומנסים לשלוט באכילה שלנו. אבל בעיקר ננסה להתמקד בנרמול האכילה, ברכישתה של שפה חדשה - שפת האכילה האינטואיטיבית, העוסקת בדיאלוג הפנימי שלנו לרעב ולשובע. בבחירות היומיומיות הפשוטות של מה באמת היינו רוצים לאכול, מה יענג וישביע אותנו כך שנרגיש טוב עם הגוף שלנו. היא מובילה לחיים פעילים לא לשם הרזיה, אלא פשוט להנעת הגוף והנאתו. והיא בעיקר מאמינה שאי אפשר לשקול את האושר שלנו במספרים ובקילוגרמים.